פסק-דין בתיק ע"פ 2627/12

השופט א' שהם:

1.       לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 15.1.2012, וגזר דין מיום 20.2.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) בת"פ 684-03-11, לפיהם הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירות של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; בעבירות של תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין; בעבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין. המערער זוכה, מחמת הספק, מעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

2.       על המערער נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הופעל עונש מאסר מותנה של 6 חודשים, שהוטל על המערער בתיק קודם (ת.פ. 15990-01-10), וזאת במצטבר לעונש שהושת עליו בתיק זה, כך שעל המערער לרצות 36 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. כמו כן, נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע, או עבירת מין, לרבות כל אחת מן העבירות בהן הורשע. נוסף על כך, הוטל על המערער קנס כספי בסך 5,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו.

הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין.

עובדות כתב האישום

3.       לפי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום, המערער והמתלוננת ניהלו מערכת יחסים רומנטית כבני זוג, כהגדרתם בסעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין. במהלך חודש אוקטובר 2010, עברו השניים להתגורר יחד בדירה ברחוב ז'ורס שבחיפה (להלן: הדירה). בחודש נובמבר 2010, החליטה המתלוננת לסיים את הקשר הרומנטי עם המערער וביקשה ממנו לעזוב את הדירה, שדמי השכרתה שולמו על-ידי המתלוננת מראש. משסירב המערער לעזוב את הדירה, החליטו השניים כי ימשיכו להתגורר יחדיו באותה דירה, אך זאת כשותפים בלבד.

4.       ביום 5.11.2010, חשד המערער כי המתלוננת מנהלת קשר רומנטי עם אחר ובעקבות זאת, נכנס לחדר האמבטיה בדירה, בעת שהמתלוננת התקלחה, התפשט מבגדיו ואיים על המתלוננת בפגיעה בגופה, תוך שהוא נכנס לתוך האמבטיה עצמה. המתלוננת הדפה את המערער וניסתה להוציאו מהאמבטיה, אך המערער תפס את המתלוננת בצווארה וניסה לחנוק אותה. לאחר מכן, יצא המערער מהאמבטיה ועזב את המקום. לאחר האירוע המתואר לעיל, עזבה המתלוננת את הדירה.

5.       ביום 10.11.2010, חזרה המתלוננת לדירה, על מנת לאסוף חלק מחפציה לצורך נסיעתה לחו"ל. משגילתה המתלוננת כי דרכונה איננו נמצא, פנתה למערער, אשר אמר לה כי הדרכון בידיו, והוסיף באיום כי יחזיר לה את הדרכון רק אם תיעתר לבקשתו לפגוש אותו, או לשוב לדירה. כתוצאה מאיומי המערער, פגשה בו המתלוננת למחרת היום, בחנות בחיפה אשר בבעלותו. במהלך הפגישה, סירב המערער להחזיר למתלוננת את דרכונה ונהג בעצבנות, וזאת על רקע חשדו כי המתלוננת מנהלת קשרים רומנטיים עם אחרים. בהמשך, התרצה המערער, מסר למתלוננת את הדרכון וביקש ממנה כי תשוב לדירה. המתלוננת נעתרה לבקשתו וחזרה להתגורר בדירה.

6.       ביום 19.11.2010, כך על פי כתב האישום, כאשר ישבה המתלוננת בסלון הדירה, כעס המערער והאשים את המתלוננת בכך שהיא מנהלת קשרים רומנטיים עם אחרים. המערער נעמד, פשט את מכנסיו תוך שהוא מגדף ומשפיל את המתלוננת, הוציא את איבר מינו והחל נוגע בעצמו בידו האחת, ובאחרת נגע בשדיה של המתלוננת מתחת לחולצתה. בנוסף, ניסה המערער לגעת באיבר מינה, שלא בהסכמתה החופשית, תוך שהוא מאיים עליה שישפיל אותה ויגרום לה לבסוף להתאבד.

7.       המתלוננת החלה להדוף את המערער עד שחדל ממעשיו, ובהמשך הוא נטל את ארנקה והלך לחדר השינה שבדירה. המתלוננת הלכה בעקבותיו והמערער תפס בה והשליכה על המיטה שבחדר, השכיבה על הבטן והתיישב מעליה. המתלוננת התנגדה למעשיו, אך המערער הידק את אחיזתו בה וחסם את פיה. או אז, פתח המערער את מכנסיו, הוציא את איבר מינו והחל לחכך את איבר מינו בגופה של המתלוננת, על ישבנה ועל גבה ואף ניסה להוריד את בגדיה, תוך שימוש בכוח. כל אותה עת, ניסתה המתלוננת להיאבק במערער, אך זה הגביר את אחיזתו בה, עד כי חשה המתלוננת שהיא נחנקת.

8.       בהמשך לכך, ביקשה המתלוננת לעזוב את הדירה, אך גילתה כי המערער נעל את הדלת ונטל את צרור המפתחות, השייך לה. המערער איים על המתלוננת באומרו שמעשיו יחמירו, ושהוא ישפיל אותה, עד אשר תרצה לשים קץ לחייה. המערער אף איים על המתלוננת כי ישחית את פניה באמצעות בחורה שתשפוך עליה חומצה. המערער מנע מהמתלוננת לצאת מהדירה, כל אותו היום ועד למחרת.

9.       לפי עובדות האישום השני, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה בעקבות המעשים המתוארים באישום הראשון שבכתב האישום. ביום 13.12.2010, הוצא על-ידי בית המשפט לענייני משפחה צו מניעה זמני כנגד המערער, האוסר עליו, בין היתר, להטריד את המתלוננת טלפונית. ואולם, ביום 10.2.2011, בשעה 23:41, התקשר המערער למתלוננת ודרש ממנה כי תבטל את תלונתה במשטרה ואיים עליה כי אם לא תעשה כן, ימשיך במעשיו ואף יעשה שימוש בצ'קים שלה, אשר נמצאים ברשותו. זאת ועוד, המערער התנה את החזרת רכושה של המתלוננת, אשר נותר בדירה, בביטול תלונתה.

גרסת המערער בהליך קמא

10.     במסגרת תשובתו לכתב האישום, כפר המערער בעובדות הנטענות בשני האישומים, שיוחסו לו בכתב האישום.

11.     ביחס לאישום הראשון, הודה המערער כי הוא והמתלוננת היו בני זוג והתגוררו יחדיו בדירה שכורה, אך טען כי הוא זה אשר ביקש להיפרד מהמתלוננת, משום שבגדה בו עם אחר. לטענתו של המערער, המתלוננת היא זו שסירבה לעזוב את הדירה. לעניין תקיפת המתלוננת, טען כי אין לכך כל תיעוד רפואי. בנוגע ל"אירוע המקלחת", סיפר המערער בעדותו בבית המשפט המחוזי, כי באותו יום שכב לצידה של המתלוננת במיטה והם שוחחו, כאשר הטלפון הנייד של המתלוננת צלצל, והאחרונה לא ענתה. המערער בדק מי התקשר וגילה כי מדובר באדם בשם חנן. המערער פנה למתלוננת ושאל אותה מדוע היא לא עונה לטלפון, והמתלוננת השיבה שאינה מעוניינת לענות. לגרסת המערער, מיד לאחר שיחה זו, הוא קם והודיע למתלוננת שהקשר ביניהם נגמר וכי עליה לעזוב את הבית. המערער הכחיש כי נכנס לאמבטיה בעת שהמתלוננת התקלחה וטען כי הוא עצמו יצא מהדירה.

לעניין "אירוע הדרכון", טען המערער כי כאשר התקשרה אליו המתלוננת ושאלה אותו בדבר הדרכון, הוא השיב לה כי כאשר יחזור הביתה מהעבודה, בשעות הערב, הוא ידאג להחזיר לה את הדרכון. לטענת המערער, הוא לא איים על המתלוננת ולא ביקש ממנה להיפגש עימו או לשוב לדירה. המערער אישר, בעדותו בבית המשפט, כי חברתה של המתלוננת, נגסט טרפה, התקשרה אליו בנוגע להחזרת הדרכון והוא מסר לה כי הוא יגיע הביתה מהעבודה ויתן לה את הדרכון. יצוין, כי בהודעתו במשטרה טען המערער כי אמר לחברתה של המתלוננת "סתם לא בא לי לתת לה עכשיו את הדרכון ושאני אגיע הביתה ואז אני אתן לה את הדרכון" (ת/6).

לעניין האירועים בסלון ובחדר השינה מיום 19.11.2010, כפר המערער במיוחס לו והעלה טענת אליבי. לטענתו, הוא לא היה בדירה באותו מועד, אלא עבד בחנותו, ולאחר מכן הלך לישון בדירתו הנמצאת ברחוב יוסף, בחיפה.

12.     ביחס לאישום השני, טען המערער כי צו המניעה ניתן במעמד צד אחד ומשכך הוא לא ידע על אודותיו, באותו מועד. בנוסף, טען המערער, כי בעסקו יש 4 טלפונים ניידים, שניים מהם בעלי אותו מספר - מכשיר אחד מצוי ברשותו והשני ברשות המתלוננת. לגרסתו, חברתו החדשה לחיים, אסנת, התקשרה אליו באחת הפעמים ומשלא יכול היה לענות, ענתה המתלוננת. אסנת לא הבינה מי הבחורה שענתה לה והמערער ביקש ממנה בתשובה, להתקשר שוב ולבדוק את זהות הבחורה. משענתה המתלוננת, למשמע צלצול הטלפון, דרש ממנה המערער לנתק את הטלפון הנייד שברשותה, כיוון שהדבר מפריע לו במערכת היחסים עם חברתו החדשה. לטענת המערער, מדובר בשיחה מקרית לחלוטין והוא מכחיש כי דרש מהמתלוננת דבר מה או כי איים עליה.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי